Mor Shlush Turjeman

החלילוש שלי. התחלתי ללמוד לנגן בחליל צד כשהייתי בכיתה ה', בת 11 בערך. עברתי מספר מורים לאורך החיים.. והרומן איתו ידע עליות ומורדות. בכיתה י' החלטתי שאני לא רוצה יותר ללמוד אצל מורה, ובאמת הפסקתי ולקחתי צעד אחורה. היו תקופות שהרגשתי שאני ממש שונאת אותו, לא התחברתי אליו יותר ולא עניין אותי לנגן בו בבית או להתאמן להנאתי. למזלי, המשכתי לנגן בו באחד ההרכבים שהייתי בהם במסגרת המגמה למוסיקה שבתיכון ובסוף עשיתי בגרות בכלל בפיתוח קול, והחליל המשיך להיות שם, אבל פשוט על אש קטנה. היום זה נשמע לי הזייה! אבל בדיעבד - המרחק הזה החזיר אותי אליו ממקום הרבה יותר שלם, בוגר ואוהב. בכיתה י"א התחלתי לנגן עם אבא שלי בלהקה ובאירועים, ולימים, אפשר לומר שזאת הייתה המתנה של חיי, ושהנגינה בו באירועים כאילו חיברה בינינו מחדש וגילתה לי דברים שלא ידעתי שאני מסוגלת להם, ואין לי איך לתאר את ההרגשה החזקה הזאת שיד ה' כיוונה את הכל!! יד ה' וההורים המדהימים שלי כמובן.. 💓 בהמשך סיימתי כבר תואר במוזיקה עם תעודת הוראה, ובתקופה הזאת גם חזרתי לנגן קצת קלאסי וללמוד אצל מורים מקצועיים מהשורה הראשונה. היום, אני מרגישה שהוא ממש חלק ממני! כשאני חושבת עליו הלב שלי מתרחב ומתמלא, הפז"ם שלנו ביחד, החוויות שצברתי איתו, כל מה שהוא עבר איתי לאורך הדרך. אמאל'ה, בא לי לבכות מרוב הודיה עליו!! ואני יודעת שאני לא הנגנית הכי טובה בעולם, ושיש לי תמיד עוד לאן לשאוף!! אבל זה בחיים לא ישנה את האהבה והחיבור שיש לי לפס המתכת המתוק הזה, שמרטיט לי את הלב בכל פעם מחדש ומזכיר לי מי אני ואת הדרך שעברתי. וכששואלים אותי אני תמיד אומרת שלעולם לא מאוחר ללמוד לנגן על כלי, זאת באמת מתנה. ובמרחק הזמן - מרגישים את זה הכי חזק.. 💖 אז תודה ענקית לה' ולהורים שלי המדהימים שבחיים לא ויתרו לי ועליי, השקיעו, טרחו והקפיצו אותי בכל פעם לקונסרבטוריון, הגיעו לקונצרטים ועודדו לאורך כל הדרך. אורית תורג'מן משה תורג'מן ותודה על תמונות מהממות ומרגשות של Roni Yurman Roniclick Photography